ה"סשן" (באירית - Seisiun) הינו אחד מהביטויים הבולטים והחשובים ביותר של התרבות המוסיקלית האירית.
הסשן הוא מפגש נגינה בלתי-פורמלי של מוסיקאים המבצעים מוסיקה אירית. על אף שהוא יכול להתקיים בכל מקום, הסשן נערך בדרך כלל בפאב, שהינו מקום המפגש החברתי העיקרי בתרבות האירית.
העמותה מקיימת סשנים בפאבים בערים שונות בארץ: גבעת עדה, שהם, ירושלים, תל אביב ועוד.
ייחודו של הסשן, כאשר הוא נערך בפאב, הוא שמאורע זה מביא לידי ביטוי את מעמדה של המוסיקה בתרבות האירית: המוסיקה היא של הציבור, ומבוצעת באופן פיסי מתוך הציבור, ולא באופן מרוחק ומנוכר ממנו.
הנגנים מתאספים בדרך כלל ליד אחד השולחנות בפאב, ומנגנים. אין במה, ואין כל הפרדה בין הנגנים ובין שאר הלקוחות בפאב. בדרך כלל אף אין כל אמצעי הגברה.
הסשן אינו הופעה מוגדרת עם מוסיקה מעובדת ומתוזמנת מראש. כל נגן מכיר בדרך כלל כמה עשרות עד כמה מאות מנגינות, ולנגנים המשתתפים בסשן, יש בדרך כלל רפרטואר משותף של כמה עשרות מנגינות.
אחד מהנגנים מתחיל לנגן מנגינה ומתווה את הקצב המתאים בעיניו, והשאר - אילו מבין הנגנים אשר מכירים את המנגינה - מצטרפים אליו. המנגינות מתחלפות, ואין דרך לדעת מתי יסתיים כל מקבץ מנגינות (המכונה "סט"), בין אם בתוך שתיים או שלוש מנגינות או יותר.
באופן טבעי, נוצרו במהלך השנים מעין כללי אתיקה, אשר מיושמים ברוב הסשנים של המוסיקה האירית ברחבי העולם:
-
נגן המגיע לסשן חדש, ישאל האם מותר להצטרף לנגינה, או ימתין שיוזמן לנגן.
-
ההצטרפות לנגינה תיעשה במידה והנגן מכיר את המנגינות המנוגנות, ומסוגל לבצע אותן במהירות אותן מכתיבים נגני המלודיה.
-
נגני המלודיה מובילים את הסשן. הם קובעים את זהות המנגינות שמנוגנות ואת הקצב. נגני כלי הליווי, נדרשים להתאים את עצמם.
-
נגני כלי ליווי מאותו סוג, לא ינגנו בו-זמנית בכדי למנוע התנגשות באופן הליווי שלהם.
-
נגינת המנגינות ו/או הסטים, נעשית תוך שיתוף של כלל הנגנים.
-
באופן דומה, שירים (אם הם מקובלים בסשן), לא מבוצעים באופן רציף, קל וחומר על ידי אותו הזמר.
